החלטה בתיק בע"מ 9229/04

הנשיא א' ברק:

           בקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' גולדברג, ד' ברלינר, י' שטופמן), אשר קיבל את ערעור המשיבה על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (השופטת ע' מילר), וביטל את הכרזתו לפיה בנה הקטין של המשיבה הוא בר-אימוץ. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה תקבל לידיה את הקטין לתקופת ניסיון של שישה חודשים. כנגד קביעה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפנינו, בה מתבקשים אנו להשיב על כנה את הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי אמו המשיבה.

העובדות

1.        נשוא הבקשה שבפנינו הוא הקטין, יליד ינואר 1998, אשר נולד לאמו (ילידת 1980), היא המשיבה, בהיותה קטינה לא נשואה בת 17.5. זהותו של האב אינה ידועה, ועניינו אינו עומד לבחינתנו. המשיבה אף היא בת למשפחה חד-הורית. אביה נטש את המשפחה בהיותה בת ארבע, והיא גודלה לפרקים על-ידי אמה. האם התקשתה בגידולה, ועל כן שהתה המשיבה אצל משפחות אומנות למשך תקופות קצרות. מערכת היחסים בין המשיבה לאימה הייתה רעועה לאורך כל אותן שנים, והתאפיינה בניתוקי קשר רבים. בשל מצבה של המשיבה, החלה היא להיות מטופלת על-ידי שירותי הרווחה, עוד בהיותה בת 11, נוכח ירידה בתפקודה הלימודי. ניסיון לשלבה בפנימייה לא צלח. בשנת 1995 הוכרזה המשיבה כ"קטינה נזקקת" כמשמעותו בחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, ובעקבות זאת הועברה בצו בית משפט למעון. לאחר פרק זמן מסוים עברה להתגורר בהוסטל, ממנו ברחה מאוחר יותר. מאז בריחתה נותק הקשר הטיפולי עמה.

2.        בחודש יולי 1997 נודע לרשויות הרווחה על הריונה של המשיבה. סמוך ללידה עברה המשיבה להתגורר עם אמה, תוך שהיא שומרת על קשר עם גורמי הרווחה. הקטין נולד ביום 19.1.98, ושהה מאז ברשות המשיבה שהתגוררה עם אמה. ביום 24.3.98, בהיות הקטין כבן חודשיים, הוא הוכרז כ"קטין נזקק", בהסכמת המשיבה. משכך, הועמד הקטין תחת השגחתו של פקיד הסעד, תוך הותרתו במשמורת המשיבה. בחודש אפריל 1998 אושפז הקטין ביחידה לטיפול נמרץ בעקבות אירוע מוחי והתייבשות, שככל הנראה נגרמו כתוצאה מהזנחה. בתקופה זו שהה הקטין בבית המשיבה וסבתו. האחריות לאותו אירוע לא נתבררה כדי צורכה, כאשר המשיבה ואמה הטילו את האחריות זו על זו. בעקבות האירוע המוחי פנתה פקידת הסעד לבית המשפט לנוער בתל-אביב, ובהסכמת המשיבה, הומר צו ההשגחה בצו הוצאה ממשמורת. הקטין הועבר באופן זמני למשפחה אומנת. יוער כי זמן קצר לפני האירוע המוחי עברה המשיבה להתגורר עם גבר מבוגר שהביע נכונות לאמץ את הקטין. ברם, עוד בטרם היה סיפק בידי רשויות הרווחה לבדוק תכנית זו, נעצר הגבר בגין חשד להתעללות מינית באחות אשתו לשעבר, קטינה כבת 13. עם מעצרו עזבה המשיבה את הדירה בה שהתה, ונדדה בין חברים ודירות. כאמור, בכל אותה עת לא שהה הקטין עם אמו.

3.        בחודש אוגוסט 1998 עברה המשיבה להתגורר בעיר אחרת וחידשה את קשריה עם רשויות הרווחה. כן החלה בהכשרה מקצועית במקום אחר. בתקופה זו גם נפגשה עם הקטין. גורמי הרווחה העלו את האפשרות להחזיר את הקטין למשמורתה, אולם המשיבה סירבה וביקשה כי הקטין ימשיך לשהות במחיצתה של משפחה אומנת. כשנה לאחר מכן, ביוני 1999, האשימה המשיבה את רשויות הרווחה בהזנחת הקטין וביקשה לקבלו להחזקתה. שירותי הרווחה נעתרו לבקשתה והקטין הוחזר למשמורתה, תוך שילובו במעון יום ובעוד המשיבה ממשיכה בהליך השיקומי אותו החלה, הנועד לסייע לה להתמודד עם גידולו של הקטין. לאחר חודשיים שוב העתיקה המשיבה את מקום מגוריה, ומספר חודשים לאחר מכן קיבלו שירותי הרווחה דיווחים אודות תפקודה. נתברר כי היא מתקשה לשמר את היציבות בחייה ולספק את צרכיו של הקטין. באוקטובר 2000 עזבה המשיבה את מקום מגוריה פעם נוספת, ועברה להתגורר בעיר אחרת. בהיותה שם פנתה לפקידת הסעד וביקשה את שילובו של הקטין במשפחה אומנת, וזאת לאור הקשיים הכלכליים שנתקלה בהם בגידולו. בהתאם לכך הועבר הקטין למשפחת "חירום", אולם סידור זה נכשל לאחר שהקטין נעלם מבית המשפחה ונמצא משוטט ברחובות. בנסיבות אלה הוחלט על העברת הקטין למוסד לילדים (להלן - המוסד). מצבו בעת הגיעו לשם היה קשה. ניכרו בו התנהגויות בעלות סממנים אוטיסטיים, התפרצויות זעם ובולמוסי אכילה. בהיותו שם שמרה המשיבה על קשר עם הקטין, שהתבטא בביקורים בתדירות של אחת לשבוע. ביום 18.1.01 קבע בית המשפט לנוער בחדרה, פעם נוספת, כי הקטין הנו "קטין נזקק". הקטין הוצא מרשות המשיבה והועבר למשמורת רשויות הסעד. בתקופה זו לא הצליחה המשיבה לייצב את אורח חייה. היא המשיכה במעברי הדירה ומסרה לשירותי הרווחה כי היא נזקקת לתקופה של חצי שנה נוספת על מנת להתארגן לקראת שובו של הקטין למשמורתה. במהלך תקופה זו עברה המשיבה בין מספר ערים והחליפה מקומות עבודה בתדירות גבוהה.

4.        בחודש ינואר 2002, למעלה משנה לאחר שהמשיבה ביקשה את הוצאת הקטין ממשמורתה, פנתה היא לשירותי הרווחה בהצעה לפיה אמה תהא אחראית מעתה על הקטין. האם הביעה הסכמתה לתכנית, אך התנתה אותה בכך שהמשיבה לא תתגורר עמה. שירותי הרווחה החלו בבחינת התכנית, ובהמשך היא אושרה בבית המשפט לנוער בתל-אביב (ביום 11.2.02). ברם, נסתבר כי בינתיים עלו יחסי המשיבה ואמה על שרטון ואף נוצר נתק ביניהן. המשיבה הודיעה לפקידת הסעד כי אין עוד טעם בתכנית שגובשה, אך לא הציעה כל חלופה אחרת להמשך הטיפול בקטין. הקטין - שהיה כבר בן ארבע וחצי - המשיך בינתיים להתגורר במוסד. במצב דברים זה, פנה המערער (ביום 6.7.02) לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן בבקשה להכריז כי הקטין בר אימוץ כלפי אמו בעילה של חוסר מסוגלות הורית (בהתאם לסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א - 1981 (להלן - חוק האימוץ או החוק), ובר אימוץ כלפי אביו מהטעם שאין אפשרות סבירה לזהותו או למצאו (בהתאם לסעיף 13(1) לחוק האימוץ). המשיבה התנגדה להכרזת הקטין כבר אימוץ, וטענה כי הצליחה לשקם עצמה וכעת היא מסוגלת לדאוג לקטין כראוי.

פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה

5.        בית המשפט לענייני משפחה מינה את מכון "שלם" כמומחה מטעמו למתן חוות דעת בנושא המסוגלות ההורית של המשיבה. חוות הדעת ניתנה על-ידי שלושה פסיכולוגים שבדקו את המשיבה, את הקטין ואת האינטראקציה ביניהם. מומחים אלה הגיעו כולם למסקנה כי המשיבה נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין. הפסיכולוג מוטי ארגוב, שבדק את המשיבה, קבע כי מדובר בצעירה פגועה וחסרת ביטחון, שלא תוכל ליצור מסגרת ראויה לגידול הקטין. הפסיכולוגית פזית בויקו, אשר בדקה את הקטין, עמדה על קשייו הרגשיים השונים, וערכה בדיקת אינטראקציה בין המשיבה לקטין. בסיכומה ציינה כי המשיבה מתקשה לתת לקטין מקום ולהיות קשובה לצרכיו בהתאם לגילו וליכולותיו התקשורתיות. סיכום חוות הדעת נערך על-ידי דר' מרדכי שרי, שקבע כי ממצאי האבחון מצביעים על חוסר מסוגלות מצד המשיבה, במיוחד לאור צרכיו המיוחדים של הקטין המתבטאים בצורך במסגרת שיקומית קבועה ויציבה אותה המשיבה איננה מסוגלת להבטיח. נוסף על אלה, הוגשו תסקיריהם של פקידי סעד שטיפלו במשיבה ובקטין במהלך השנים. כך, מפרט תסקירה של העובדת הסוציאלית כרמית בן אהרון (מיום 2.4.03) על כמיהתו האינסופית והבלתי מסופקת של הקטין לקשר, לקרבה, לביטחון ולקביעות. לאלה מתלווה תחושה של חוסר אמון מצדו על כך שהוא ראוי להתעניינות מצד הזולת. העובדת הסוציאלית, לאור היכרותה עם המשיבה, חיוותה אף היא את דעתה כי על אף הצהרותיה וניסיונותיה של המשיבה להוכיח את עצמה כאם, היא אינה מסוגלת לספק לקטין דמות הורית מכילה ומספקת.

6.        לאחר שמיעת ראיות ועיון בחוות הדעת ובתסקירים שהוגשו (אשר המליצו על הכרזת הקטין כבר-אימוץ) החליט בית המשפט לענייני משפחה להכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו ואמו. בית המשפט פירט אודות מכלול נסיבות חייה הקשות של המשיבה, אשר השפיעו רבות על תפקודה ותהליך התפתחותה. בין היתר, הדבר בא לידי ביטוי בחוסר יציבות מתמשך הכולל מעבר תדיר בין דירות מגורים ומקומות עבודה. על אף שהמשיבה הצהירה כי כעת השתקעה לתמיד במקום מגוריה הנוכחי, סבר בית המשפט שלאור עברה לא ניתן לקבוע שאכן המצב כך. גם טיפולה בקטין התאפיין בחוסר יציבות קיצוני. המשיבה ילדה את הקטין בהיותה היא עצמה קטינה, בהעדר מסגרת משפחתית תומכת ובהיותה מסוכסכת עם אמה. המשיבה לא הצליחה להתמודד עם תפקידה החדש כאם והיא זו אשר ביקשה להוציאו ממשמורתה, פעמיים. בית המשפט קבע כי לנגד עיני המשיבה עמדו צרכיה שלה במקום צרכי הקטין. התנהלותה הייתה אימפולסיבית, והצביעה על שיקול דעת לקוי תוך התעלמות מטובת בנה. כך, למשל, לא הקפידה על ביקורים תדירים עת הקטין שהה במוסדות שונים, למרות מצוקתו שהייתה ידועה לה. אמנם, המשיבה הצהירה על רצונה ונכונותה לטפל בקטין, ואף שלא הוטל ספק בכך, הרי שבית המשפט סבר שטיפול בקטין בעת הזו במצבו הנוכחי, הנו למעלה מכוחותיה של המשיבה, ואם יוחזר הקטין למשמורתה ייגרם לו נזק בלתי הפיך, מה גם שהסיכוי שהתנהגות המשיבה תשתנה הנו קלוש. בית המשפט עמד גם על יחסה העוין והחשדני של המשיבה כלפי רשויות הרווחה, דבר שהקשה על שיתוף פעולה עמן. נוכח כל זאת קבע בית המשפט שהמשיבה נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין בהתאם לסעיף 13(7) לחוק. אשר לקטין, נקבע, בהתאם לחוות דעת המומחים, כי מצבו הרגשי וההתפתחותי קשה ביותר. הוא עורג וכמה לקשר בו יקבל חום ואהבה, אך בהינתן יחסיו עם אמו, הוא חש תסכול וכעס עמוק. הוא נזקק למסגרת שיקומית קבועה ויציבה, אותה לא ניתן להבטיח היה ויחזור לטיפול המשיבה. אמנם, תהליך הפרידה מאמו יהיה קשה עליו, אך בהינתן משפחה מאמצת מתאימה וטיפול מלווה, הרי שהאימוץ הנו לטובתו, בהתאם לסעיף 1(ב) לחוק. משכך, הכריז בית המשפט (ביום 28.8.03) על הקטין כבר-אימוץ.

7.        אשר לעניין צו האימוץ שיינתן, בית המשפט הוסיף וקבע, כי אין מקום לצמצום תוצאות האימוץ לפי סעיף 16(1) לחוק האימוץ, משמדובר בחריג לכלל הבסיסי בדבר אימוץ סגור, מה גם שדעת המומחים התנגדה נחרצות לצמצום תוצאות האימוץ. בית המשפט קיבל גם את בקשת המערער להעברת הקטין באופן מיידי מהמוסד בו שהה למשפחה בעלת כוונה לאמצו, בהתאם לסעיף 12(ג) לחוק האימוץ, שכן המשך שהייתו בתנאי פנימייה הביא למצוקה גדולה.

הערעור לבית המשפט המחוזי

8.        עם מתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הגישה המשיבה (ביום 4.9.03) בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בכל האמור לקביעה בדבר העברת הילד למשפחה עם כוונה לאמצו לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ. המשיבה ביקשה כי הקטין ימשיך לשהות במוסד עד למתן הכרעה בערעור. בית המשפט המחוזי (השופטת י' שטופמן) דחה (ביום 23.9.03) את הבקשה לעיכוב ביצוע ואישר את העברת הקטין למשפחה למטרת אימוץ. ביני לביני, ולאחר כחצי שנה מאז ניתנה ההחלטה להעביר את הקטין לידי משפחה מיועדת לאימוץ, נמצאה משפחה מתאימה לאימוץ, והקטין הועבר אליה (ביום 25.3.04) בהיותו בן חמש. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישה המשיבה (ביום 21.9.03) ערעור לבית המשפט המחוזי, בו ביקשה לבטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ. בית המשפט המחוזי קיים שני דיונים בערעור. הועמדו לרשותו, בנוסף לחומר שהיה מצוי בתיק, שני תסקירים עדכניים של פקידות סעד הנוגעים למצבו של הקטין וקליטתו במשפחה המיועדת לאמצו. בתסקיר הראשון (מיום 1.4.04) עמדה פקידת הסעד על מיעוט הביקורים של המשיבה את הקטין בתקופת שהייתו במוסד, ועל חוסר הפנמתה את הנזקים הנגרמים לקטין בשל אי הגעה לביקורים מתוכננים. עוד עדכנה פקידת הסעד על המשפחה המאמצת שנמצאה לקטין, לאחר קשיים במציאת משפחה. התסקירים סיפרו אודות התרגשות הקטין מהמעבר הצפוי לחיק משפחתו החדשה. בתסקיר השני (מיום 20.6.04) נמסר על התקדמות הקטין במשפחתו המאמצת ועל התקשרותו לכל בני המשפחה, ובכלל זאת המשפחה המורחבת. כן נרשם שיפור במצבו הרגשי. דווח כי המשפחה המיועדת לאימוץ נותנת מענה לכל צרכי הקטין ומתמודדת כראוי עם חסכיו מהעבר.

9.        בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה (ביום 9.9.04) וביטל את הכרזת בית המשפט לענייני משפחה בדבר היות הקטין בר-אימוץ כלפיה. בית המשפט מצא כי למרות תסקירי הסעד וחוות דעת המומחים, אשר המליצו על מסירת הקטין לאימוץ, קיים קשר אמיץ בינו לבין המשיבה, המתבטא בקיום ביקורים סדירים ומוצלחים. לכך יש להוסיף את השינוי לטובה שחל במשיבה המצביע על ראשית התייצבותה בחיים. בית המשפט קבע כי המשיבה נחונה במסוגלות הורית בסיסית, היכולה להתממש היה ותינתן לה הדרכה הורית ותמיכה כלכלית. בית המשפט מצא חיזוק למסקנתו זו בהתבסס על חוות הדעת השונות שהוגשו לעיונו, בהן נאמרו דברים ברוח זו. בית המשפט עמד על השינויים שביצעה המשיבה בחייה, וביניהם השתקעות בדירה לאורך זמן, שמירה על מקום עבודתה למשך זמן ארוך מבעבר והכנת הדירה לקראת קבלת הקטין. בית המשפט ציין את הסתייגות המשיבה מפעולות רשויות הרווחה, אולם סבר כי בהינתן סיוע מתאים, המשיבה תהיה מסוגלת לתת אמון ברשויות היכול להביא לשיתוף פעולה פורה. בית המשפט לא התעלם מעברה של המשיבה ומנסיבות חייה, אולם הוא הביא בחשבון את העובדה שהקטין נולד בהיות המשיבה קטינה, ובהעדר מודלים הוריים לנגד עיניה. את חוסר היציבות בחיי המשיבה זקף בית המשפט המחוזי למצבה הכלכלי הקשה. נוכח זאת, נקבע כי קיימת אפשרות ריאלית שהמשיבה תוכל לתפקד כראוי כאם, היה ותינתן לה עזרה כלכלית וטיפולית סבירה מצידן של רשויות הרווחה. משכך, נקבע כי קיימת אצל המשיבה מסוגלות הורית בסיסית, שדי בה כדי לשלול עילת אימוץ לפי סעיף 13(7) לחוק. במצב דברים זה, לא פנה בית המשפט המחוזי לבחון את טובת הקטין, משלא נתקיימה עילת אימוץ מלכתחילה. בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיבה תקבל לחזקתה את הקטין לתקופת ניסיון של שישה חודשים, במהלכה ייבחן תפקודה. היא תלווה בסיוע מצד שירותי הרווחה, אשר יעדכנו את בית המשפט מעת לעת אודות התקדמות הניסיון. הוחלט שלתקופת הניסיון תקדם תקופת הסתגלות בת 45 יום, במהלכה יתבצעו ההכנות הדרושות לשם העברת הקטין לידי המשיבה, ובכלל זאת הכשרת המשיבה לתפקידה האימהי והכנת הקטין למעבר הצפוי לו. 

בקשת רשות הערעור והדיון בבית המשפט העליון

10.      על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה (ביום 14.10.04) בקשת רשות ערעור מטעם המערער. בד בבד הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, ולהורות על הישארות הקטין בבית המשפחה המיועדת לאמצו. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה (החלטת השופטת א' פרוקצ'יה מיום 21.10.04), וכל הפעולות הכרוכות בהעברת הקטין למשיבה נפסקו עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. כן הגיש המערער (ביום 1.11.04) תסקיר סעד עדכני אודות מצבו של הקטין והמשיבה. בדיון (ביום 22.11.04) ביקשנו לקבל חוות דעת מקיפה הן באשר למסוגלות ההורית, הן בעניין מצב הקטין והן באשר לפתרון כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי (העברת הקטין לתקופת ניסיון למשמורת המשיבה). החלטנו שעל נותן חוות הדעת להיות מנותק מכל קשר מוקדם עם הצדדים בתיק. ניסיון הצדדים למנות מומחה מוסכם לא צלח, ועל כן מינינו אנו (ביום 1.12.04) את ד"ר אביגיל גולומב, מומחית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, כמומחית למתן חוות דעת בתיק בהתאם להנחיותינו. חוות הדעת נתקבלה ביום 23.3.05, ובעקבותיה קיימנו דיון נוסף בבקשה (ביום 3.4.05). בתמצית, חוות הדעת גורסת כי המשיבה נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין, וזאת הן בשל אופייה וההיסטוריה שלה עם הקטין, והן בשל הצרכים הייחודיים של הקטין, אשר המשיבה אינה ערוכה להתמודד עמם. לבסוף, קובעת דר' גולומב, כי העברת הקטין בשלב זה לתקופת ניסיון אצל המשיבה, תגרום לנזק בלתי הפיך שיהיה הרסני עבור הקטין. החלטנו ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

הטענות לפנינו

11.      לטענת המערער, בית המשפט המחוזי התעלם מחלק הארי של הראיות בתיק, בקובעו, בניגוד לחוות דעתם של כל המומחים, כי המשיבה בעלת מסוגלות הורית. לדבריו, חוסר מסוגלותה לטפל בקטין הוכחה מאורח חייה, מהתנהגותה, ממצבה ומאישיותה, כפי שזו באה לידי ביטוי במבדקים שערך מכון "שלם". כך למשל, המערער מצביע על כך שבשנת 2003 עבדה המשיבה בשש עבודות שונות, ומאז לידת הקטין עברה דירה תשע פעמים. המערער מצביע על יחסה של המשיבה כלפי הקטין מאז שנולד. הקטין שובץ, לבקשתה, במסגרות חוץ משפחתיות, למרות שבשלב מסוים ניתן היה להחזירו למשמורתה. לדעת המערער, המשיבה לא השכילה להתמודד עם הקשיים הכרוכים בגידול הקטין, וכל אימת שנדרשה להתמודד בה בעת במספר חזיתות, כגון קשיי פרנסה, מגורים, קשיים רגשיים ואחרים, כוחותיה כלו והיא מסרה את האחריות לקטין לידיהן של רשויות הרווחה. אמנם, המשיבה מצהירה כי כעת הצליחה לייצב את חייה, אך בהינתן ניסיון העבר, ספק אם יש ממש בהצהרה מעין זו, כאשר הצהרות דומות בעבר לא הוכיחו עצמן. המערער מדגיש את הפער הקיים בין הצהרותיה של המשיבה לבין מעשיה וצעדיה בפועל. גם בתקופות בהן לקחה המשיבה על עצמה את גידולו של הקטין, הניסיונות לא עלו יפה והסתיימו בהתערבות הכרחית של רשויות הרווחה. גם בתקופה בה שהה הקטין במוסד, ביקורי המשיבה היו חטופים, ספורדיים ולא סדירים, מה גם שהמשיבה לעיתים כלל לא הגיעה אף לאחר שהבטיחה לקטין כי תבקרו. המערער חולק על ממצאיו של בית המשפט המחוזי, לפיהם קיים קשר אמיץ בין הקטין למשיבה, שכן חוות הדעת מצביעות על כך שדמות האם נעדרת מעולמו של הקטין. לכל אלה יש להוסיף את יחסה העוין של המשיבה כלפי רשויות הרווחה, אשר יקשה על שילובו של הקטין במסגרת החדשה עמה. בכל הנוגע למסוגלות ההורית של המשיבה, המערער סבור כי אפילו קיימת מסוגלות הורית בסיסית אצל המשיבה, הרי שהיא אינה קיימת באופן ספציפי כלפי הקטין נשוא הבקשה. זאת לאור נסיבות חייה, ומערכת היחסים בין השניים עד כה, ולאור צרכיו הספציפיים של הקטין.

12.      המערער עומד על מצבו הקשה של הקטין מההיבט הרגשי וההתפתחותי. יכולתו הפוטנציאלית אינה ממומשת בשל העיכובים בהתפתחותו. עם מעבר הזמן, הפער בין גילו הכרונולוגי לבין מצבו המנטלי הולך וגדל. כמיהתו לקשר אימהי אינה מסופקת. הוא מפנה לחוות הדעת אשר הצביעו על חסך עמוק ומשמעותי בכל הקשור לסיפוק צרכים תלותיים ראשוניים. לטענת המערער, לא תוכל המשיבה למלא חלל זה, במיוחד לאור העובדה כי היא דוחה כל ניסיון עזרה מטעם רשויות הרווחה. לדברי המערער, העברת הקטין לרשות המשיבה כעת, כאשר הוא מצוי במסגרת תומכת ואוהבת, תגרום באופן וודאי לנזק בלתי הפיך לקטין.